Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H
 
 
 
The Weekly Publication for Every Jewish Person
Archives Current Issues Home Current Issue
Rambam
3 Chapters Per Day

Thursday, 2 Cheshvan, 5779
October 11, 2018

1 Cheshvan, 5779 - October 10, 20183 Cheshvan, 5779 - October 12, 2018

הלכות שבת פרק יב

א) המבעיר כל שהוא, חייב: והוא, שיהיה צריך לאפר; אבל אם הבעיר דרך השחתה -- פטור, מפני שהוא מקלקל. והמבעיר גדישו של חברו, או השורף דירתו -- חייב, אף על פי שהוא משחית: מפני שכוונתו להינקם משונאו, והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו; ונעשה כקורע על מתו או בחמתו, שהוא חייב, וכחובל בחברו, בשעת מריבה -- שכל אלו מתקנין הן, אצל יצרן הרע. וכן המדליק את הנר, או את העצים, בין להתחמם, בין להאיר -- הרי זה חייב. המחמם את הברזל כדי לצרפו במים -- הרי זה תולדת מבעיר, וחייב.

ב) המכבה כל שהוא, חייב. אחד המכבה את הנר, ואחד המכבה את הגחלת של עץ. אבל המכבה גחלת של מתכת, פטור; ואם נתכוון לצרף, חייב: שכן לוטשי הברזל עושים -- מחימין את הברזל עד שייעשה גחלת, ומכבין אותו במים, כדי לחסמו; וזה הוא לצרף שהעושה אותו חייב, והוא תולדת מכבה. ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, כדי שלא ייזוקו בה רבים. הנותן שמן לתוך הנר הדלוק, חייב משום מבעיר; והמסתפק מן השמן שבנר, חייב משום מכבה.

ג) דליקה שנפלה בשבת -- המכבה אותה מפני איבוד הממון, חייב: שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות. לפיכך ייצאו בני אדם, כדי שלא ימותו, ויניחו האש תלהט, ואפילו שורפת כל המדינה כולה.

ד) ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, כדי שלא תעבור הדליקה; אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים, עושין מהן מחיצה, אף על פי שודאי מתבקעין, ומכבין -- שגרם כיבוי, מותר. וכופין קערה על גבי הנר, בשביל שלא תאחוז בקורה.

ה) תיבה שידה ומגדל שאחז בהן האור, מביא עור גדי וכיוצא בו מדברים שאין האור מלהטת אותן, ופורסו על הקצה שעדיין לא נשרף, כדי שלא תעבור לו האש.

ו) טלית שאחז בה האור, פושטה ומתכסה בה; ואם כבתה, כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור, פושטו וקורא בו; ואם כבה, כבה. ונותן מים, מן הצד שעדיין לא נתלית בו האור; ואם כבתה, כבתה. שכח נר דלוק על גבי טבלה, נוער את הטבלה והוא נופל; ואם כבה, כבה: אבל אם הניחו מבערב -- אף על פי שכבה, אסור לטלטלו.

ז) נוכרי שבא לכבות -- אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עלינו. אבל קטן שבא לכבות, אין שומעין לו -- והוא, שיהיה עושה על דעת אביו; אבל מדעת עצמו, אין בית דין מצווין עליו להפרישו. ובדליקה התירו לומר, כל המכבה אינו מפסיד.

ח) הוצאה מרשות לרשות, מלאכה מאבות מלאכות היא. ואף על פי שדבר זה, עם כל גופי תורה, מפי משה, מסיניי נאמרו -- הרי הוא אומר בתורה "איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה, לתרומת הקודש; וייכלא, העם מהביא" (שמות לו,ו): הא למדת שההבאה, מלאכה קורא אותה. וכן למדו מפי השמועה, שהמעביר ברשות הרבים מתחילת ארבע לסוף ארבע -- הרי הוא כמוציא מרשות לרשות, וחייב.

ט) אין המוציא מרשות לרשות חייב, עד שיוציא כשיעור המועיל, מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד; ויעקור מרשות זו, ויניח ברשות שנייה. אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר, או שהוציא פחות מכשיעור -- פטור. וכן המעביר מתחילת ארבע לסוף ארבע, ברשות הרבים -- אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה, ויניחנו בצד אחרת.

י) הזורק מרשות לרשות, או המושיט -- הרי זה תולדת מוציא, וחייב. וכן הזורק או המושיט, מתחילת ארבע לסוף ארבע -- הרי זה תולדת מוציא, וחייב. והזורק כלאחר יד, פטור.

יא) המוציא מקצת החפץ, מרשות משתי רשייות אלו לרשות שנייה -- פטור עד שיוציא את כל החפץ כולו, מרשות זו לרשות זו. קופה שהיא מלאה חפצים, אפילו מלאה חרדל, והוציא רובה מרשות זו לרשות זו -- פטור, עד שיוציא את כל הקופה. וכן כל הדומה לזה, שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד. [יב] המוציא בין בימינו, בין בשמאלו, בין בתוך חיקו, או שיצא במעות צרורין לו בסדינו -- חייב, מפני שהוציא כדרך המוציאין. וכן המוציא על כתפו, חייב, אף על פי שהמשאוי למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים, שכן היה משא בני קהת במשכן למעלה מעשרה: שנאמר "בכתף יישאו" (במדבר ז,ט) -- וכל המלאכות, ממשכן לומדין אותן.

יב) [יג] אבל המוציא לאחר ידו, בפיו, ובמרפקו, באוזנו, ובשיערו, ובכיס שתפור בבגדו ופי הכיס למטה, בין בגד לבגד, בפי בגדו, במנעלו, ובסנדלו -- פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין.

יג) [יד] המוציא משאוי על ראשו, אם היה משאוי כבד, כגון שק מלא, או תיבה ומגדל, וכיוצא בהן, שהוא משים על ראשו ותופש בידו -- חייב, שכן דרך המוציאין, ונמצא כמוציא על כתפו, או בידו; אבל אם לקח חפץ קל, כגון שהניח בגד, או ספר, או סכין על ראשו, והוציאו והוא אינו אוחז בידו -- הרי זה פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין: שאין דרך רוב העולם להוציא החפצין מונחין על ראשיהן. המעביר חפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים -- אף על פי שהעבירו למעלה מראשו, חייב.

יד) [טו] מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים, בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצידן; ויש לו לטלטל, בכל המרובע הזה. ובאמה שלו, מודדין לו; ואם היה ננס באבריו, נותנין לו ארבע אמות בבינונית של כל אדם. ומפי הקבלה אמרו, שזה שנאמר בתורה "שבו איש תחתיו" (שמות טז,כט) -- שלא יטלטל חוץ למרובע זה; אבל במרובע זה, שהוא כמידת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו -- בו בלבד, יש לו לטלטל.

טו) [טז] היו שניים, מקצת ארבע אמות של זה לתוך ארבע אמות של זה -- מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חברו; ואם היו שלושה, והאמצעי מובלע בינתיים -- הוא מותר עימהם והם מותרין עימו, ושניים החיצונים אסורים זה עם זה.

טז) [יז] לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים, וליתנו לחברו שעימו בתוך ארבע אמות; וכן חברו לחברו האחר שבצידו, אפילו הן מאה: ואף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת -- מותר, מפני שכל אחד מהן לא טילטל אלא בתוך ארבע אמות שלו.

יז) [יח] הואיל ויש לו לאדם לטלטל, בכל המרובע שהוא ארבע אמות על ארבע אמות, נמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה, חמש אמות ושלושה חומשי אמה. לפיכך אין המעביר או הזורק ברשות הרבים חייב, עד שיעביר חוץ לחמש אמות ושלושה חומשי אמה. וכל מקום שאמרנו מתחילת ארבע לסוף ארבע, או המעביר ארבע אמות חייב -- הוא מתחילת האלכסון של ארבע אמות, עד סופו; ואם העביר פחות מזה, פטור.

יח) [יט] נמצא כאן, שלוש מידות. כיצד, העוקר חפץ מרשות הרבים ממקום זה, והניחו במקום אחר ברשות הרבים -- אם היה בין שני המקומות עד ארבע אמות, הרי זה מותר; היה ביניהן יתר מארבע אמות ועדיין הן בתוך חמש אמות ושלושה חומשי אמה, פטור; היה ביניהן חמש אמות ושלושה חומשי אמה בשווה -- הרי זה חייב, שהרי העביר החפץ חוץ לאלכסונו של מרובע.


הלכות שבת פרק יג

א) אין המוציא מרשות לרשות, או המעביר ברשות הרבים חוץ לארבע אמות, חייב -- עד שיעקור מעל גבי מקום שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר, ויניח על גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה.

ב) ידו של אדם, חשובה לו כארבעה על ארבעה; לפיכך אם עקר החפץ מיד אדם העומד ברשות זו, והניחו ביד אדם אחר העומד ברשות שנייה -- חייב. וכן אם היה עומד באחת משתי רשייות אלו, ופשט ידו לרשות שנייה ועקר החפץ ממנה, או מיד אדם העומד בה, והחזיר ידו אליו -- חייב: ואף על פי שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו -- הואיל והוא בידו, הרי הוא כמונח בארץ.

ג) היה אוכל, ויצא מרשות לרשות, וחשב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות -- חייב: מפני שמחשבתו משימה פיו מקום, אף על פי שלא הוציא כדרך המוציאין. וכן מי שהיה עומד באחת משתי רשייות אלו, והשתין מים או רקק ברשות שנייה -- חייב: שהרי עקר מרשות, והניח ברשות שנייה, ומחשבתו עושה אותו, כאילו עקר מעל גבי מקום. היה עומד ברשות זו, ופי אמה ברשות שנייה, והשתין בה -- פטור.

ד) היה עומד באחת משתי רשייות, ופשט ידו לרשות שנייה, ונטל משם מים מעל גבי גומה מלאה מים, והוציאן -- חייב: שהמים כולן, כאילו הן מונחין על הארץ. אבל אם היה כלי צף על גבי מים, ופירות על גבי הכלי, ופשט ידו ולקח מן הפירות, והוציא -- פטור: שהרי לא נחו הפירות על גבי הארץ, ונמצא שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה. ואין צריך לומר, אם היו הפירות צפין על פני המים, והוציאן -- שהוא פטור. וכן אם היה שמן צף על פני המים, וקלט מן השמן, והוציאו -- פטור.

ה) כבר אמרנו, שאין המוציא מרשות לרשות חייב, עד שיעקור, ויניח; אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר -- פטור. לפיכך מי שהיה עומד באחת משתי רשייות, ופשט ידו לרשות שנייה וחפץ בידו, ונטלו אחר ממנו; או שנתן אחר לידו חפץ, והחזיר ידו אליו: שניהן פטורין -- שזה עקר, וזה הניח.

ו) במה דברים אמורים, בשהייתה ידו למעלה משלושה; אבל אם הייתה ידו בתוך שלושה סמוך לארץ -- הרי זה כמי שהניח בארץ, וחייב.

ז) היה עומד באחת משתי רשייות אלו, ופשט חברו ידו מרשות שנייה, ונטל חפץ מיד זה העומד ברשות זו, והכניסו אצלו; או שהוציא חפץ מאצלו, והניח ביד זה העומד: זה העומד לא עשה כלום -- שהרי חברו נתן בידו, או נטל מידו; וחברו חייב -- שהרי עקר, והניח.

ח) היה עומד באחת משתי רשייות אלו, ונתן חברו חפץ בידו או על גביו, ויצא באותו החפץ לרשות שנייה, ועמד שם -- חייב: מפני שעקירת גופו בחפץ שעליו, כעקירת חפץ מאותה רשות; ועמידתו באותו החפץ, כהנחת החפץ בקרקע שעמד בה.

ט) לפיכך אם יצא בחפץ שבידו או על גביו, ולא עמד ברשות שנייה, אלא חזר ונכנס והוא בידו, אפילו יצא ונכנס כל היום כולו עד שיצא היום -- פטור: לפי שעקר, ולא הניח. ואפילו עמד לתקן המשאוי עליו, עדיין הוא פטור -- עד שיעמוד לנוח.

י) [ט] וכן מי שהייתה חבילתו על כתפו, רץ בה אפילו כל היום, ואינו חייב, עד שיעמוד: והוא, שיהיה רץ בה; אבל אם הלך מעט מעט -- הרי זה כעוקר ומניח, ואסור. לפיכך מי שקדש עליו היום, וחבילתו על כתפו -- רץ בה עד שיגיע לביתו, וזורקה שם כלאחר יד.

יא) [י] עקר חפץ מרשות הרבים, והלך בו פחות מארבע אמות ועמד, וחזר והלך פחות מארבע אמות ועמד, אפילו כל היום כולו -- מותר. במה דברים אמורים, בשעמד לנוח; אבל אם עמד לתקן משאו, הרי זה כמהלך, וכשיעמוד חוץ לארבע אמות, חייב: והוא שיעמוד חוץ לארבע אמות, לנוח; אבל אם יעמוד לתקן משאו, עדיין הוא כמהלך, ואינו חייב, עד שיעמוד לנוח חוץ לארבע אמות.

יב) [יא] היה קנה או רומח וכיוצא בו מונח על הארץ, והגביה הקצה האחד והיה הקצה השני מונח בארץ והשליכו לפניו, וחזר והגביה הקצה השני שהיה מונח בארץ והשליכו לפניו על דרך זו, עד שהעביר החפץ כמה מילין -- פטור: לפי שלא עקר החפץ כולו, מעל גבי הארץ. ואם משך החפץ, וגררו על הארץ מתחילת ארבע לסוף ארבע -- חייב: שהמגלגל, עוקר הוא.

יג) [יב] עקר חפץ מזווית זו להניחו בזווית אחרת, שנמצאת זו העקירה עקירה המותרת, ונמלך בדרך, והוציאו לרשות שנייה -- פטור: מפני שלא הייתה עקירה ראשונה לכך; ונמצאת כאן הנחה, בלא עקירה. וכן העוקר חפץ והניחו על חברו כשהוא מהלך, ובעת שירצה חברו לעמוד, נטלו מעל גבי חברו -- הרי זה פטור: שהרי יש כאן עקירה, בלא הנחה.

יד) [יג] הזורק חפץ מרשות לרשות, או מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, וקודם שינוח קלטו אחר בידו, או קלטו כלב, או נשרף -- פטור: מפני שאין זו, הנחה שנתכוון לה. לפיכך אם נתכוון בשעת זריקה לכך, חייב.

טו) [יד] הזורק חפץ מרשות לרשות, והיה קשור בחבל ואגודו בידו -- אם יכול למשוך החפץ אצלו, פטור: שהרי אין כאן הנחה גמורה, ונמצא כמי שעקר ולא הניח.

טז) [טו] הזורק, ונחה בתוך ידו של חברו, אם עמד חברו במקומו, וקיבלה -- הזורק חייב, שהרי עקר והניח; ואם נעקר חברו ממקומו, וקיבלה -- פטור. זרק, ורץ הזורק עצמו אחר החפץ, וקיבלו בידו ברשות אחרת, או חוץ לארבע אמות -- פטור: כאילו נעקר אחר, וקיבלו -- שאין ההנחה גמורה, אלא שינוח החפץ, במקום שהיה לו לנוח בו, בשעת עקירה.

יז) [טז] הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע -- אף על פי שעבר החפץ באוויר רשות הרבים, פטור: והוא, שיעבור למעלה משלושה טפחים; אבל אם עבר בפחות משלושה סמוך לארץ, ונח על גבי משהו, אף על פי שנעקר או נתגלגל, ויצא החפץ לרשות היחיד האחרת -- הרי הוא כמי שנשאר עומד ברשות הרבים, ולפיכך חייב.

יח) וכן הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים, ורשות היחיד באמצע -- פטור; ואם עבר החפץ בפחות משלושה סמוך לארץ, ונח על גבי משהו, אף על פי שחזר ונתגלגל, ויצא לרשות הרבים השנייה -- הרי הוא כמי שנשאר עומד ברשות היחיד, ולפיכך חייב.

יט) [יז] המעביר ארבע אמות, ברשות הרבים זו עם רשות הרבים השנייה -- חייב: מפני שארבע אמות בשתי רשייות הרבים מצטרפין, מפני שלא נח החפץ ברשות שביניהן.

כ) [יח] המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע -- חייב, ואפילו הושיט למעלה מאוויר רשות הרבים: שכן הייתה עבודת הלויים במשכן, מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה -- ורשות הרבים בין שתי העגלות, וכל עגלה ועגלה רשות היחיד היא.

כא) [יט] במה דברים אמורים, בשהיו שתי רשייות היחיד באורך רשות הרבים, כמו שהעגלות מהלכות ברשות הרבים, זו אחר זו; אבל אם היו שתי הרשייות בשני צידי רשות הרבים -- אף המושיט מרשות היחיד זו לרשות היחיד שכנגדה, פטור.

כב) [כ] שכח ופשט ידו והיא מלאה פירות, והוציאה מחצר זו להכניסה לחצר שבצידה, ונזכר קודם שיכניס, והרי ידו תלויה באוויר רשות הרבים -- מותר להחזירה אליו, לחצרו; אבל להכניסה לאותה החצר השנייה, אסור, כדי שלא יעשה מחשבתו, שחשב בשעת שגגה. ואם הוציא ידו במזיד, הרי זה אסור להחזירה אצלו; אלא קנסו אותו, שתהא ידו תלויה עד שתחשך.

כג) [כא] המתכוון לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים, ונח החפץ בסוף ארבע -- חייב: שהרי נעשה כשיעור המלאכה, ונעשת מחשבתו -- שהדבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמונה, עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה. אבל אם נתכוון לזרוק ארבע, ונח החפץ בסוף שמונה -- פטור: לפי שנח במקום שלא חשב שתעבור בו, וכל שכן שתנוח; לפיכך אם חשב בעת זריקה, שינוח החפץ בכל מקום שירצה -- חייב.

כד) [כב] זרק לתוך ארבע אמות, ונתגלגל חוץ לארבע אמות -- פטור. זרק חוץ לארבע אמות, ונתגלגל לתוך ארבע אמות -- אם נח על גבי משהו חוץ לארבע אמות ואחר כך נתגלגל ונכנס, חייב; ואם לא נח כלל, הרי זה פטור.


הלכות שבת פרק יד

א) איזו היא רשות הרבים -- מדברות ויערים ושדות, ודרכים המפולשין להן: ובלבד שיהא רוחב הדרך שש עשרה אמה, ולא תהיה עליו תקרה. ואיזו היא רשות היחיד -- תל שגבוה עשרה טפחים, ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, או יתר על כן; וכן חריץ שהוא עמוק עשרה, ורחב ארבעה על ארבעה או יתר על כן; וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות, גובהן עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כן, אפילו יש בו כמה מילין, אם הוקף לדירה כגון מדינה המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות בלילה; ומבואות שיש להן שלושה כתלים, ולחי ברוח רביעית; וכן חצר ודיר וסהר, שהוקפו לדירה: כולן, רשות היחיד גמורה הן.

ב) אפילו כלים, כגון ספינה או מגדל של עץ וכוורת וכיוצא בהן, אם יש בהן ארבעה על ארבעה בגובה עשרה, או יתר על זה -- הרי הן רשות היחיד גמורה.

ג) עובי הכתלים של רשות היחיד, כרשות היחיד -- לאחרים עושה מחיצה, לעצמו לא כל שכן. אוויר רשות היחיד, כרשות היחיד; ורשות היחיד, אווירה כרשות היחיד עד לרקיע. אבל אוויר רשות הרבים -- אינו כרשות הרבים, אלא עד עשרה טפחים; ולמעלה מעשרה באוויר רשות הרבים, מקום פטור הוא.

ד) ארבע רשייות לשבת -- רשות היחיד, ורשות הרבים, וכרמלית, ומקום פטור. איזו היא כרמלית -- תל שיש בו ארבעה על ארבעה או יתר על כן, וגובהו משלושה ועד עשרה, שהכרמלית אינה תופשת אלא עד עשרה, ואין רוחבה פחות מארבעה על ארבעה; וכן חריץ שיש בו ארבעה על ארבעה או יתר על כן, ועמוק משלושה עד עשרה; וכן מקום שהוקף בארבע מחיצות, גובהן משלושה ועד עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כן; וכן קרן זווית הסמוכה לרשות הרבים, והוא המקום שמוקף שלוש מחיצות, והרוח הרביעית רשות הרבים, כגון מבוי שאין לו לחי או קורה ברוח רביעית; וכן הימים והבקעה, בין בימות החמה בין בימות הגשמים: כל אלו, כרמלית הן.

ה) אוויר הכרמלית, הרי היא ככרמלית עד עשרה טפחים; ולמעלה מעשרה טפחים באוויר הכרמלית, הרי הוא מקום פטור. לפיכך מעל פני המים שבימים ושבנהרות, עד עשרה טפחים באוויר הן כרמלית; ולמעלה מעשרה, מקום פטור. אבל כל העומק המלא מים, הרי הוא כקרקע עבה. [ו] בור שבכרמלית, הרי הוא ככרמלית, אפילו עמוק מאה אמה, ורחב מאה אמה.

ו) רשות הרבים שהייתה עליה תקרה, או שאין ברוחבה שש עשרה אמה -- הרי היא ככרמלית. איצטבה שבין העמודים ברשות הרבים, הרי היא ככרמלית; וצידי רשות הרבים, ככרמלית. אבל בין העמודים -- הואיל ורבים דורסין ביניהן, הרי הן רשות הרבים.

ז) איזה הוא מקום פטור -- מקום שיש בו פחות מארבעה על ארבעה, וגובהו שלושה עד לרקיע: שכל פחות משלושה, הרי הוא כארץ. אפילו קוצים וברקונים, או גללים ברשות הרבים, גובהן שלושה, ואין בהן ארבעה על ארבעה -- הרי הן מקום פטור. וכן חריץ שאין בו ארבעה על ארבעה, ועומקו משלושה עד התהום, וכן מקום המוקף שאין בו ארבעה על ארבעה, אפילו היה אורכו אלף מיל, ורוחבו ארבעה פחות שעורה, וגובהו משלושה ולמעלה -- הרי זה מקום פטור. וכן אוויר רשות הרבים, או אוויר כרמלית, למעלה מעשרה -- הרי הוא מקום פטור.

ח) מקום שיש בגובהו תשעה טפחים מצומצמות, לא פחות ולא יתר, ברשות הרבים -- הרי הוא כרשות הרבים: ואין משגיחין על מידת אורכו ומידת רוחבו, בין רחב בין קצר -- מפני שרבים מכתפין עליו. אבל אם היה יתר על תשעה, או פחות -- אם היה בו ארבעה על ארבעה או יתר, הרי הוא כרמלית; ואם אין בו ארבעה על ארבעה, הרי הוא מקום פטור. [ט] גג הסמוך לרשות הרבים, בתוך עשרה טפחים -- הואיל ורבים מכתפין עליו, אסור לטלטל בגג, עד שיעשה לו סולם קבוע להתירו.

ט) עמוד ברשות הרבים, גבוה עשרה ורחב ארבעה -- הרי זה רשות היחיד. נעץ בגובהו יתד כל שהוא, אפילו אינה גבוהה שלושה -- הואיל וראוי לתלות ביתד ולהשתמש בו, הרי זה ממעטו ונעשה כרמלית, ואין מודדין לו, אלא מן היתד ולמעלה: ואפילו מילאהו כולו יתדות, הרי זה נתמעט גובהו, שהרי תולין באותן היתדות, ומשתמשים בהן.

י) חורי רשות היחיד, הרי הן כרשות היחיד; אבל חורי רשות הרבים -- אינם כרשות הרבים, אלא הרי הן כפי מידתן. כיצד, חור בצד רשות הרבים -- אם יש בו ארבעה על ארבעה וגבוה עשרה, הרי הוא רשות היחיד; ואם אין גבוה עשרה, הרי זה כרמלית. ואם אין בו ארבעה על ארבעה, הרי זה מקום פטור: והוא, שגבוה שלושה -- שכל הפחות משלושה, הרי הוא כארץ.

יא) רשות היחיד, ומקום פטור -- מותר לטלטל בכולן: אפילו היה אורך כל אחת משתיהן כמה מילין, מטלטל בכולה. אבל רשות הרבים, והכרמלית -- אין מטלטלין בהן, אלא בארבע אמות: ואם העביר, או הושיט, או זרק חוץ לארבע אמות -- ברשות הרבים, חייב. ובכרמלית, פטור -- שאיסור הכרמלית מדבריהם מפני שהיא דומה לרשות הרבים, שמא תתחלף ברשות הרבים. לפיכך אם לא היה צריך לגוף ההוצאה, כגון שהעביר קוץ בכרמלית כדי שלא יוזקו בו רבים -- הרי זה מותר, ואפילו העבירו כמה אמות; וכן כל כיוצא בזה.

יב) כשם שמותר לטלטל בכל מקום פטור -- כך מותר להכניס ממנו לרשות היחיד, או לרשות הרבים, ואין צריך לומר לכרמלית; ומוציאין לו מרשות היחיד, ומרשות הרבים, ואין צריך לומר מן הכרמלית.

יג) כשם שאסור לטלטל בכל הכרמלית -- כך אסור להוציא ממנה לרשות היחיד, או לרשות הרבים, או להכניס לכרמלית מרשות היחיד, או מרשות הרבים; ואם הוציא או הכניס, פטור.

יד) המוציא מרשות היחיד לרשות היחיד, או מרשות הרבים לרשות הרבים, וכרמלית באמצע -- פטור; וכן המושיט או הזורק מזו לזו, וכרמלית באמצע -- פטור. המוציא חפץ מרשות הרבים לכרמלית והניחו שם, וחזר ועקרו מכרמלית והכניסו לרשות היחיד, או שהוציאו מרשות היחיד לכרמלית והניחו שם, וחזר ועקרו מכרמלית והוציאו לרשות הרבים -- הרי זה פטור.

טו) המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ועבר על מקום פטור ביניהן בהליכתו -- חייב, שמהלך אינו כעומד; ואין צריך לומר, בזורק שעבר החפץ במקום פטור -- שאינו חשוב כמי שנח שם. היה עומד במקום פטור, ונטל חפץ מרשות היחיד, או מאדם העומד שם, והניחו ברשות הרבים, או ביד אדם העומד שם -- פטור; וכן אם הכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, ועמד במקום פטור -- פטור.

טז) עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה, ואין בעיקרו ארבעה, ואין בגובה הקצר שלו שלושה -- הרי הוא רשות היחיד; ואם זרק מרשות הרבים, ונח על גבו -- חייב. תל המתלקט גובה עשרה טפחים מתוך אורך ארבע אמות, הרי הוא רשות היחיד; ואם זרק מרשות הרבים, ונח על גבו -- חייב.

יז) נעץ קנה ברשות היחיד, אפילו גבוה מאה אמה, וזרק מרשות הרבים, ונח על גביו -- חייב: שרשות היחיד, עולה עד לרקיע. אילן שהוא עומד ברשות היחיד, ונופו נוטה לרשות הרבים, וזרק ונח על נופו -- פטור: שאין הנוף, הולך אחר העיקר.

יח) נעץ קנה ברשות הרבים, ובראשו טרסקל, וזרק ונח על גביו -- פטור: שאין רשות הרבים, אלא עד עשרה. הזורק ארבע אמות ברשות הרבים, ונח החפץ בכותל, כגון שזרק חלב או בצק, ונדבק בכותל -- אם נדבק למעלה מעשרה טפחים, כזורק באוויר, שלמעלה מעשרה ברשות הרבים, מקום פטור הוא; נדבק למטה מעשרה טפחים -- כזורק בארץ, וחייב. זרק למעלה מעשרה, ונח בחור כל שהוא -- פטור.

יט) זרק קנה או רומח מרשות היחיד, ונתקע ברשות הרבים כשהוא עומד -- פטור, שהרי מקצתו במקום פטור. זרק כלי מרשות היחיד לרשות הרבים, והיה אותו כלי גדול, ויש בו ארבעה על ארבעה בגובה עשרה -- פטור: מפני שכלי זה רשות היחיד גמורה, ונמצא כמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד.

כ) בור תשעה ברשות הרבים, ועקר חוליה מקרקעיתו והשלימו לעשרה -- אף על פי שעקירת החפץ ועשיית המחיצה באין כאחת, פטור: מפני שלא הייתה המחיצה עשרה, בתחילה. היה הבור עשרה, והשליך לו חוליה, ומיעטו מעשרה -- פטור, שהרי הנחת החפץ וסילוק המחיצה באין כאחת.

כא) הזורק דף, ונח על גבי יתדות ברשות הרבים, ונעשה רשות היחיד, אפילו היה כלי על גבי הדף -- פטור, שהרי עשיית המחיצה עם ניחת הכלי באין כאחת.

כב) בור שהוא עמוק עשרה ורחב שמונה ברשות הרבים, וזרק מחצלת מרשות הרבים, וחילקה הבור ברוחבו לשניים -- פטור: שהרי עם הנחת הכלי בטלו המחיצות, ונעשה כל מקום מהן פחות מארבעה על ארבעה.

כג) בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב ארבעה, מלא מים, וזרק לתוכו חפץ, ונח על גבי המים -- חייב, שאין המים מבטלין המחיצות; היה מלא פירות, וזרק לתוכו -- פטור, שהרי מיעטו הפירות את שיעורו.

כד) רקק מים שהוא עובר ברשות הרבים, ורבים מהלכין בו -- אם אין בעומקו עשרה טפחים, הרי הוא כרשות הרבים, בין שהיה רחב אפילו ארבע אמות, בין שלא היה ברוחבו ארבעה טפחים: שהרי רוב העם מדלגין עליו, ואין מהלכין בתוכו, הואיל ואין בעומקו עשרה, הרי הוא רשות הרבים. ואם יש בעומקו עשרה או יתר, הרי הוא ככרמלית כשאר הימים -- והוא שיש ברוחבו ארבעה טפחים או יתר על כן, שאין כרמלית פחותה מארבעה.


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • BlackBerry
  • iPhone / iPod Touch
  • Java Phones
  • Palm Pilot
  • Palm Pre
  • Pocket PC
  • P800/P900
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    L'Chaim Weekly